ההקלטות של ראש החטיבה היהודית בשב"כ החזירו אותנו למקרה על עמירם בן אוליאל. כאשר הודלפו ההקלטות, ובהן שומעים את ראש החטיבה היהודית אומר על מתיישבים "אז תעצור אותם סתם, תזרוק אותם לתא עם עכברים" – לא רק הציניות נחשפה. קיבלנו הצצה מטרידה לאופן שבו פועלת מערכת שמציגה עצמה כמגנה על ביטחון המדינה. מערכת שבשם הביטחון מרשה לעצמה לסטות מדרכי הצדק, לעיתים באורח מדאיג.
קשה להתעלם מההקשר לפרשת עמירם בן אוליאל – שנעצר ב1 לדצמבר 2015 בחשד לרצח בני משפחת דוואבשה בכפר דומא, הורשע ב18 במאי 2020, ונגזרו עליו שלושה מאסרי עולם. תשע שנים חלפו מאז מעצרו, ואנחנו עדיין נדרשים להוציא לאור את האמת הפשוטה: עמירם הודה רק תחת לחץ עינויים. לא מדובר בהשערה פרועה, אלא בטענה שמגובה במסמכים משפטיים ובעדויות מדאיגות.
הודאה תחת עינויים
הסיפור מתחיל ב־31 ביולי 2015, עם הרצח המזעזע בכפר דומא. חמישה חודשים לאחר מכן נעצר עמירם בן אוליאל. במשך שבעה־עשר ימים עמירם שמר על זכותו ולא שיתף פעולה עם החקירה. שבעה ימים לאחר מעצרו, בחקירה במשטרה, עמירם מסר גרסה והכחיש קשר לאירועים. בשאר הזמן, שתק. עד שבין ה־17 ל־18 בדצמבר הופעלה נגדו "חקירת צורך". המונח טכני שמסתיר מאחוריו מציאות של עינויים קשים: קשירה בתנוחת "בננה" שמותחת את הגוף עד לקצה גבול הסבל, טלטולים אלימים ורעש מחריש אוזניים שמטרתו אחת – לשבור את רוחו של הנחקר.
בפסק דינו מה־18 במאי 2020 קבע בית המשפט המחוזי כי שתי ההודאות שנגבו באותו לילה אינן קבילות, לאחר שהוכח כי הושגו תחת עינויים. אך שלושה ימים בלבד לאחר מכן, ב־21 בדצמבר, מסר עמירם הודאה שלישית. זו שכונתה "מרצון" והפכה לאבן היסוד בהרשעתו. שלושה ימים בלבד לאחר שהגוף והנפש שלו נרמסו בצורה לא אנושית. האם מישהו באמת יכול להאמין שההודאה הזו ניתנה מרצון חופשי?
בית המשפט העליון אמנם אישר את קבילות ההודאה הזו ב־1 בספטמבר 2022, אך העובדות אינן נעלמות זו לא הייתה הודאה – זו הייתה כניעה של אדם מפוחד ומסויט שנרמס ועבר התעללויות לא אנושיות.
עינויים לא מובילים לצדק
ההקלטות שנחשפו השנה מוסיפות שכבה נוספת של זעזוע. "עוצרים סתם", אמר הבכיר בשב"כ. ולפתע, אותה "חקירת צורך", שאמורה להיות שמורה למצבי קיצון של סכנה מיידית ומוחשית, נראית כמו כלי שרירותי בידי המערכת. חמישה חודשים חלפו מאז הרצח בדומא ועד למעצרו של עמירם בן אוליאל. לא היה איום מידי, לא הייתה סכנה בוערת. איפה הדחיפות שמצדיקה שיטות שכאלה?
התיק נגדו לא נשען על ראיות פורנזיות. אין DNA, אין טביעות אצבע, אין עדים ישירים שקושרים אותו לזירה. יש רק הודאה אחת, שנגבתה לאחר עינויים ולחץ בלתי אנושי. ובכל זאת, השופטים בחרו להתעלם מהשאלה המהותית. האם עינויים כאלה יכולים להוביל לאמת? כל אדם שמוכן להקשיב יודע את התשובה: לא. עינויים כאלה מובילים להודאה מתוך פחד ולהרשעה, לא לצדק.
צדק לעמירם בן אוליאל, ולכולנו
תשע שנים שעמירם בן אוליאל יושב מאחורי סורג ובריח. ההקלטות שהודלפו – בהן נשמע ראש המחלקה היהודית בשב"כ מדבר על "לעצור סתם" ולזרוק מתיישבים לתא עם עכברים – אינן סתם רעש רקע. הן קריאת השכמה למערכת המשפט, לציבור, ולכל מי שחרד לגבולות הדמוקרטיה. התיק נגד עמירם לא נשען על ראיות מוצקות, אלא על שיטות שמערערות את יסודות האמון במערכת החוק. עמירם בן אוליאל אינו אשם. זו אינה דעה, אלא מסקנה שעולה מהעובדות. עינויים לא מוכיחים אשמה, הם אמצעי לשבירת בני אדם. הם דוחפים להודאות שווא. השב"כ עשוי לחשוב שתאים עם עכברים ושיטות קיצוניות הן פתרון, אבל הצדק דורש יותר. הוא דורש משפט חוזר, והגיע הזמן שניתן לעמירם את ההזדמנות להוכיח את חפותו.