משפטו של עמירם בן אוליאל משמש דוגמה להבחנה בין המשפט הנהוג במדינת ישראל למשפט החסד והצדק של הסנהדרין. בשבת זו יקרא עם ישראל בעולם היהודי את פרשת שופטים, הקובעת כללי יסוד בענייני משפט וצדק. דומה שזה הזמן לדון מחדש בעניינו של עמירם, שנידון לשלושה מאסרי עולם. מדובר במקרה סבוך ומורכב. אין עדי ראייה למקרה, והכול בנוי על הודאת עמירם, שנסחטה מפיו לאחר עינויי תופת. במקרה כגון זה, שהכול בו חידה ותעלומה, קובע חוק יסודות המשפט תש"ם-1980 כדלהלן: "באם מתעוררת שאלה משפטית שאין עליה תשובה בחקיקה, בפסיקה ובהיקש – יפנה השופט למשפט העברי ולמורשת ישראל".
לו חיפשו השופטים את הצדק – ככתוב: "צדק צדק תרדוף" – היו נועצים במומחים למשפט העברי, כדי שהצדק ייראה ולא רק ייעשה. אולם פסק הדין שניתן כמתואר לעיל, מביא כל אדם בעל חוש צדק לומר: העוול זועק לשמיים. במיוחד לאור המשפט העברי כפי שעולה מפרשת שופטים.
כלל ראשון במשפט העברי: אין פסק דין בלא עדי ראייה! בפרשתנו נאמר כי אין לחרוץ דין אלא בשני עדים. ודאי כשמדובר בדיני נפשות, ככתוב: "על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת" (דברים יז, ו). לאירוע המדובר אין עדי ראייה. בהעדר עדים עונה עמירם כמעט עד יציאת הנפש, והנה נמצא עד. לפי המשפט העברי עדותו פסולה.
לו הייתה בימינו סנהדרין, כיצד היו נוהגים? הרי לנו תיאור של רבי שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין, שראה בעיניו מעשה רצח, כמובא במסכת שבועות לד, א: "אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חברו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי סיף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר. אמרתי לו: רשע! מי הרגו לזה, אני או אתה? אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה: 'על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת'". לכאורה היה יכול נשיא הסנהדרין לתת הוראה לענותו עד שיודה. אולם כאמור, במשפט העברי עדותו פסולה.
כלל שני במשפט העברי: הודאה ברצח אינה קבילה בבית דין, כי פעמים אדם מחפש דרך להתאבד. אלו דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין יח, ו: "גזרת הכתוב היא שאין ממיתין חברי בית הדין… בהודאת פיו. אלא על פי שניים עדים… [זאת מדוע?] שמא נטרפה דעתו בדבר זה. שמא מן האנשים מרי נפש הוא המחכים למות. שכן יש שתוקעין חרבות בבטנם ומשליכין עצמם מעל הגגות. כך גם אדם זה, שמא יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג". חז"ל הגדירו מציאות זו במשפט תמציתי (כתובות יח, ב): "אין אדם משים עצמו רשע"!
השופטים ידעו שעמירם עבר עינויי תופת, עד כדי רצון להתאבד – כך נהג חברו לכלא, שחתך את ורידי ידיו – אך הם התעלמו! עוד ידעו השופטים את חוק המדינה הקובע כי הודאה שנסחטה בעינויים פסולה, אך התעלמו, והצדק נרמס.
כלל שלישי במשפט העברי: במקרה של רצח כגון זה, יושבים לדון לפחות 23 שופטים. ומבואר בפרשת שופטים שראוי לעלות לירושלים ולדון בפני בית דין של 71, ככתוב: "ועלית אל המקום אשר יבחר ה'… ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (דברים יז, ח). כך כותב גם הרמב"ם: "אין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלושה שהן סנהדרי קטנה" (סנהדרין ה, ב), וראוי לדון בפני 71. יתר על כן, המשפט העברי קובע שאפילו שור שנגח אדם והרגו – הדיון בעניינו מתקיים ב־23 דיינים. לעומת זאת מספר השופטים שדנו בעניינו של עמירם היה שלושה בלבד. האם חוכמתם של השלושה גדולה משל 23?! הרי ייתכן שיקום מומחה למשפט העברי ויאמר שפסק הדין מעוות.
כלל רביעי במשפט העברי: יש לאדם זכות ערעור על משפטו, וביכולתו ללמד סנגוריה על עצמו. כך מתואר התהליך לקראת ההוצאה להורג כמובא ברמב"ם: "מי שנגמר דינו למיתה מוציאין אותו מבית דין. ואחד עומד על פתח בית דין… והסוס רחוק ממנו, והכרוז יוצא לפניו ומודיע… מי שיודע ללמד עליו זכות יבוא וילמד… וזה הרוכב על הסוס רץ ומחזיר את הנידון מבית הסקילה לבית הדין… אמר הוא בעצמו: יש לי ללמד על עצמי זכות… מחזירין אותו פעם ראשונה ושנייה, שמא מפני הפחד נסתתמו טענותיו, וכשיחזור לבית דין תתיישב דעתו ויאמר טעם להצלתו…" (סנהדרין יג, א).
עמירם לא היה צריך ללמד סנגוריה על עצמו, שכן חוקי המדינה מגינים עליו. כאמור, הודאה שנסחטה בעינויים – פסולה מבחינת החוק גם במדינות העולם. ועם זאת, לפי המשפט העברי, זקני הסנהדרין חייבים להמתין, אולי ילמד זכות על עצמו. לא כן נשיאת בית הדין העליון אסתר חיות, העומדת ודוחה בשאט נפש את בקשת הערעור מצד עמירם ובכך רומסת את זכויות הנאשם, רומסת את החוק ואת מידת הרחמים. מדוע? האם היא נעלה על 71 זקני הסנהדרין וחכמה מכל העם היושב בציון? במציאות זו, צודק המשפט הנחרץ שאמר החכם מכל אדם (קהלת ג, טז): "במקום הצדק – שמה הרשע"!
ואשר לנו, הרואים את עיוות הדין והרשע ושותקים – יש לכך תוצאה, כדברי חז"ל: "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו – צא ובדוק בדייני ישראל, שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל" (שבת קלט, א).