עמוס ברנס בסך הכל רצה לעזור. הוא שמע על הרצח של רחל הלר, שאותה הכיר הכירות שטחית, ופנה למשטרה כדי לעזור להם בחקירה. כשהמשטרה לא הצליחה לפענח את הרצח, והוקם צוות חקירה שלישי, עמוס מצא את עצמו החשוד המרכזי.
כבר בשלב הארכת המעצר השוטרים שיקרו. אחד השוטרים העיד בבית המשפט עדות שקר לפיה עמוס ברנס כבר נחשד בעבר בביצוע מעשים מגונים.
לאחר ימים ללא שינה, לאחר שקיבל סטירות מהחוקר, ולאחר שהשוטרים איימו עליו שהשב"כ יחסל אותו ויביים התאבדות שלו, עמוס ברנס הסכים להודות ולשחזר. גם במהלך השחזור עמוס ברנס קיבל סטירות מהחוקר.
השוטרים שיקרו בבית המשפט על זהות השוטרים הנוכחים בשיחזור ועל אופי התנהלות החקירות.
עמוס ברנס הורשע.
3 שנים לאחר ההרשעה, אחד החוקרים שהשתתף בחקירה, עזרא גולדברג, הגיע למסקנה שעמוס ברנס חף מפשע. לטענתו הרוצח של רחל הלר היה אנס סדרתי שהסתובב באזור חיפה. עזרא גולדברג פנה אל השופט חיים כהן, מי שדחה את הערעור של עמוס ברנס לבית המשפט העליון. חיים כהן השתכנע שהוטעה, ועמוס ברנס חף מפשע. יחד עם עזרא גולדברג פעל לשחרר את עמוס ברנס מהכלא.
כשחיים כהן הציע לעמוס ברנס לבקש חנינה, עמוס סירב. חנינה תהיה הודאה במעשה שלא ביצע. חיים כהן התעקש שכרגע עמוס יבקש חנינה ויצא מהכלא ואחר-כך יטפל בטיהור שמו. חיים כהן אף פנה בעצמו לנשיא כדי לבקש חנינה עבור עמוס ברנס, והנשיא אכן קצב את עונשו. ממאסר עולם ל12 שנה. לאחר ניכוי שליש, עמוס ברנס השתחרר אחרי 8.5 שנים בכלא בשנת 1983.
אבל כאן המאבק לא נגמר. כאן התחיל מסע של כ-20 שנה בניסיון לקבל משפט חוזר עבור עמוס ברנס. שוב ושוב בית המשפט דחה את הבקשה שלו. פרופסור אמנון רובינשטיין כתב במאמר בעיתון הארץ "כל העדויות הסותרות שמביא ברנס נזרקות הצדה. מוכח שאין לברנס שום תווי אופי של רוצח פתולוגי-סדיסטי – לא מעניין. מוכח בעליל, כי רחל הלר נראתה חיה כמה שעות אחרי מועד רציחתה על-פי הודאת ברנס – לא חשוב. גם לא מעניינת את בית המשפט העובדה, שבהקלטה סודית של המשטרה מסביר ברנס לאחיו, למחרת ההודאה, מדוע חתם על ההודאה. החוקרים איימו עליו שיתלו אותו ויסבירו לציבור כי תלה עצמו בשל החרטה על הרצח. הוא חתם – כרגיל בישראל, בלי הקלטה, בלי נוכחות עד – כדי להציל את נפשו."
לבסוף, בשנת 2002, בית המשפט אישר את הבקשה שלו. השופט חיים כהן היה בימיו האחרונים. הוא התקשר ממיטת חוליו לשופטת דליה דורנר שאישרה את הבקשה והודה לה על תיקון העוול שעשה. עמוס ברנס היה מנושאי המיטה בלוויה של השופט חיים כהן.
לא נערך משפט חוזר לעמוס ברנס. הפרקליטות החליטה שלא להגיש כתב אישום חוזר והוא זוכה בזיכוי אילם. עמוס ברנס תבע את המדינה וקיבל פיצוי של 5 מיליון ₪. שנה לאחר מכן, עמוס ברנס נפטר ממחלת הסרטן.
עמירם בן אוליאל נחקר גם הוא באלימות. לא רק סטירות כמו בחקירתו של עמוס ברנס, אלא עינויים ממש. גם במקרה של עמירם, החוקרים שיקרו לבית המשפט כבר בדיוני הארכת מעצר, כשטענו שלא היו עינויים. גם כאן העדויות שמוכיחות את חפותו של עמירם נזרקות הצידה. גם כאן, אנו מצפים מהנשיא לחון את עמירם. גם כאן, אנו מקווים לקבל עבור עמירם משפט חוזר בו יוכיח את חפותו.
באותו מאמר בעיתון הארץ כתב פרופסור אמנון רובינשטיין כך: "זה המשפט הפלילי בישראל: הודאת נאשם שניתנה על ידי עציר נפחד ונסחט בתא מבודד, די בה כדי לחרוץ את גורלו. ברנס הורשע משום, שלדעת בית המשפט, הוא לא הוכיח מעל כל ספק את חפותו. כל העולם הנאור גורס ההיפך: יש להוכיח אשמה מעל לכל ספק סביר.
המכשול השני הוא הסירוב העיקש לקיים משפטים חוזרים משום שאלה נראים, כנראה, כפגיעה ביוקרתו של בית המשפט. אך האמת היא הפוכה: העדר משפטים חוזרים בישראל יכול להתפרש רק בשתי צורות: האחת, כי שום שופט בישראל מעולם לא טעה ולא הוטעה. השנייה – כי משהו יסודי ביותר פגום במערכת המשפט בישראל."
| *כל התמונות של עמוס ברנס מאתר הספריה הלאומית: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית Dan Hadani Collection, The Pritzker Family National Photography Collection, The National Library of Israel |