בחודש פברואר 2015, הוצת בית בן שתי קומות בעיירה דומא, הנמצאת בשיפולי הרי השומרון בואכה בקעת הירדן. הבית היה שייך למשפחת דוואבשה. יחד איתה הוצתה גם מכונית השייכת לאותה חמולה. מה הקשר לעמירם בן אוליאל? אין קשר.

כמה חודשים מאוחר יותר הוצת שוב בית של בני חמולת דוואבשה בדומא, בני הבית הצליחו להימלט ולא נפגעו למרבה המזל. כל זה כחלק מסכסוך דמים פנימי בתוך הכפר, ששני שליש ממנו משתייכים למשפחת דוואבשה.  מה הקשר לעמירם בן אוליאל? אין קשר.

ב-31 ליולי 2015 הוצת ביתו של סעד דוואבשה, במרכז הכפר, אך לרוע המזל באותה שריפה ניספו זוג הורים ותינוק. מה הקשר לעמירם בן אוליאל? אין קשר.

שורת ההצתות הזו לא נחקרה מעולם, ותושבי הכפר חיו ועודם חיים תחת איום תמידי מצד אחיהם לכפר המסוכסכים איתם כבר שנים.

המשימה: להאשים מתיישב בהצתה בדומא

והנה, בניגוד לסברת ההיגיון, החליטו ראשי מערכת הביטחון כי אחת ההצתות, זו שהובילה למותם של הזוג והתינוק, בוצעה ע"י יהודי. לא נראתה כל תנועה בכביש המוביל לכפר , אין אפשרות להגיע למרכז הכפר בלי להתגלות, התמיכה היחידה בשטח: כתובות בעברית. האם כל הערבים לא יודעים לכתוב בעברית? ובכל זאת קבעו הדרגים הבכירים: יהודי עשה זאת. השב"כ קיבל את המשימה לגלות מיהו.

לשקר אין גבולות

אולם, כיצד אפשר לגלות דבר שלא היה ולא נברא? כיצד אפשר לקשר יהודי לסכסוך חמולות מקומי בין משפחות ערביות בכפר רגוע, שאינו מוכר בעוינותו? אפילו הפיגוע ליד דומא, בו נרצח מלאכי רוזנפלד ז"ל, בוצע ע"י מחבלים מכפר סילוואד העוין. לשם כך גייס השב"כ את טובי המוחות, יצר יש מאין, והצליח להפיק מסכת שקרים שאין לה ולמציאות כל דבר משותף.

משפחה צעירה ושלווה

עמירם בן אוליאל, התגורר באותו זמן בישוב עדי עד, והיה בן 21 באותם ימים. הוא ואשתו, אוריין, והתינוקת בת חצי שנה, התגוררו בתוך מבנה ארעי, בו הדלת חרקה נוראות בכל פתיחה, וסביבם שממה. עמירם מוכר לתושבים באיזור כדמות שופעת ביטחון, מלאת אמונה ומפזרת אנרגיות חיוביות. זו הדמות שביקשו השב"כ להפליל. האם עמירם בן אוליאל היה בדומא? האם ידע על דבר ההצתה המקומית בכפר? לא. אשתו סיפרה שבאותו לילה פנו לישון בשעה 23:00, וודאי לה שלא יצא מהבית, שכן אי אפשר היה לפתוח את הדלת בלי להעיר אותה ואת התינוקת. אשתו הייתה צריכה לצאת לפנות בוקר מהבית, והשאירה את עמירם לבד עם התינוקת. עמירם היה בבית כשהיא יצאה, כך שלא ייתכן שהוא היה בדומא.

אז איך, עם כל הסיפור הזה, הצליח השב"כ לגרום לעמירם להודות במעשה שלא עשה?

הודאה תחת עינויים

השב"כ כלא את עמירם בן אוליאל בבידוד, בתנאים קשים מאוד למשך 17 ימים, בלי לפגוש עורך דין ובלי להסביר לו מה אשמתו. לאחר מכן החל לענותו בעינויים קשים מאוד, המשברים את גופו ונפשו של אדם, ולאורך כל זאת חזרו ודרשו ממנו: הודה שאתה הצתת את הבית בדומא. הודה או שימשיכו העינויים. קשירות בתנוחות הפוכות הסבו לעמירם כאבים נוראים. מנחים הפוכים של הגוף, מניעת שינה, לחץ פסיכולוגי בלתי פוסק, ויסורי שאול הובילו לבסוף את עמירם בן אוליאל לומר את המשפט: אני שרפתי את הבית בדומא.

אתם מאמינים לו?

ברור למעלה מכל ספק שאין להאמין להודאה זו. עמירם בן אוליאל הודה במעשה הרצח, אך האמת זועקת: זוהי הודאת שוא שניתנה תחת עינויים! אין בה כל ערך! השופטים שדנו בתיק, וקיבלו לידיהם תיקייה מדוללת ובה הודאה בלבד, ללא כל ראיות והוכחות, לא עמדו בלחץ המערכת. הם הרשיעו את עמירם בן אוליאל בניגוד להגיון ולצדק.

אולם, עדיין יש מקום לתיקון. אנחנו, כחברה מתוקנת ומוסרית, דורשים כי הצדק ייעשה, וכל תהליך ההרשעה ייבחן מחדש, והאמת תצוף על פני המים: אין קשר בין ההצתה לעמירם בן אוליאל. עמירם זכאי.