לפני מספר שבועות פנו אליי וביקשו ממני לחתום על עצומה למען שיפור תנאי הכליאה של עמירם בן-אוליאל.
השאלה הראשונה ששאלתי הייתה, מי עוד חתם?
הרי כך היו נוהגים נקיי הדעת שבירושלים, לא היו חותמים על שטר אלא אם כן ידעו מי חותם עמהם.
לאחר ששמעתי איזה רבנים חתמו, השאלה הבאה שלי הייתה למה בכלל צריך אותי… ובכל זאת, מכיוון שהסכמתי עם תוכן הדברים – חתמתי.
מאז פרסום העצומה עלו טענות קשות כנגד העצומה וחותמיה, על כן ראיתי לנכון לכתוב את דעתי (שמייצגת, כמובן, אותי בלבד).
אני מתנגד באופן נחרץ לפעולות נקמה של בודדים. אני עדיין זוכר את הבוקר שאחרי האירוע בדומא, איך סיפרתי בדמעות לילדים שלי על מה שקרה.
לא חזרנו לארץ כדי להקים כאן מליציות או לפתוח במלחמת חמולות עם השבטים הערבים. הקמנו מדינה ויש לנו צבא לאומי, ורק הוא רשאי להפעיל כוח. כמובן, יש מקרים של "הקם להורגך השכם להורגו", אבל פעילות יזומה כנגד האויב נעשית רק על ידי הצבא בשליחות האומה.
אז למה בכל זאת חתמתי? ראשית, כי אני לא מאמין שנעשה לעמירם משפט צדק.
אני עוקב קצת אחרי הסיפור הזה לאורך השנים. אין מחלוקת על כך שהוא עבר עינויים קשים ובעקבותיהם הודה. ההודאה הזו נפסלה משום כך על ידי בית המשפט. השאלה היא איך להתייחס להודאה המאוחרת יותר.
הפלפול המשפטי שמפריד בין העינויים לבין ההודאה השנייה לא משכנע אותי (וכך התבטאו גם לא מעט אנשי משפט).
יתרה מזאת, ראינו לא פעם אנשים שמודים במעשים שהם לא באמת עשו. גם רומן זדורוב הודה ברצח ואף שיחזר אותו ומסר "פרטים מוכמנים", אבל מאוחר יותר חזר בו מההודאה ולבסוף בית המשפט זיכה אותו.
האם אלה שדרשו משפט חוזר לזדורוב תמכו ברצח נערות צעירות, חלילה? האם הם ביקשו לפגוע באמון הציבור בשלטון החוק? או שמא הם פשוט ביקשו צדק.
אבל למען האמת, זה בכלל לא הנושא של העצומה. הכותרת של העצומה לא עסקה בשחרור אפשרי של עמירם אלא בתנאי הכליאה שלו.
כי גם אם בן-אוליאל כן עשה את מה שמייחסים לו, אין סיבה שתנאי הכליאה שלו יהיו חמורים יותר מאשר אלו של טרוריסטים פלסטיניים.
על פי מה שפורסם, הוא שוהה באגף שמור, בתא לבד, ללא מפגש עם אסירים אחרים. היציאה מהתא מותרת לו כשעתיים ביום בלבד לחצר סגורה לבדו. נאסר עליו לצאת לבית הכנסת ולהשתתף במנייני תפילות. רק לאחרונה, לאחר שבע שנים ללא טלפונים, אושרו לבן אוליאל שיחות טלפון לבני משפחתו.
לאור כל זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שיש כאן התעמרות מכוונת בעמירם, שנובעת דווקא מהיותו יהודי. או דווקא מהיותו דתי? או מתנחל?
רק לפני שבוע ראינו איך כל ימ"ר ש"י מתגייס כדי להפיל על יחיאל אינדור אשמה של רצח, ללא הצלחה. האם זה אמור להגביר את האמון שלנו במשטרה ובטוהר כוונותיה?
כשאני רואה את היחס שבן-אוליאל מקבל ומחבר אותו למקרים דומים אחרים ולאמירות של בכירים לשעבר ושל אנשי שמאל על כך ש"הסכנה הכי גדולה למדינת ישראל מגיעה מהמתנחלים הקיצוניים", אני מבין שהפגיעה בזכויותיו של עמירם מכוונת גם כלפיי. אז את המעט שאני יכול לעשות, עשיתי.
ועוד נקודה לסיום: אנשים שואלים איך כל כך הרבה רבנים ממלכתיים חתמו על העצומה. ובכן, התשובה בגוף השאלה.
אם היה זה רב אחד או שניים, אפשר היה לחשוב שהם שינו את עמדתם. אבל האם עשרות רבנים הפכו בבת אחת לתומכי הרב כהנא? או שמא דווקא גורמי אכיפת החוק הם שעברו שינוי לרעה ואיבדו את אמון הציבור?